נכסי קריירה בגירושין: פסק הדין ששינה את חלוקת הרכוש

כשזוג מתגרש, מחלקים את הנכסים המוחשיים: דירה, חסכונות, פנסיה, רכב. אבל אצל זוגות רבים הנכס הכלכלי הגדול ביותר אינו רשום בשום מקום — זו היכולת של אחד מבני הזוג להשתכר בעתיד: התואר שנרכש, הניסיון שנצבר, המשרד שנבנה, השם הטוב בשוק.

הרעיון של נכסי קריירה פשוט: היכולת הזו לא צמחה בחלל ריק. כשבן זוג אחד השקיע שנים בבניית מקצוע, בן הזוג השני אפשר את זה — בטיפול בילדים, בעבודות הבית, בוויתור על התפתחות משלו. כדברי פסק הדין, בני זוג עשויים "לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה". אם מתעלמים מזה בפרידה, צד אחד יוצא עם "מנוע כלכלי" משופר לכל החיים, והשני — עם מחצית מהנכסים המוחשיים בלבד ופוטנציאל השתכרות שנשחק.

בני הזוג בפרשה נישאו באוקטובר 1971 וגידלו חמישה ילדים. הבעל פתח משרד עצמאי לראיית חשבון מספר שנים לאחר הנישואין וביסס אותו לאורך העשורים; האישה עבדה כיועצת חינוכית ונשאה בעיקר עול הבית והילדים. בשנת 1998 נפרדו, ובסוף 1999 התגרשו.

בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב נקבע כי על בני הזוג חלה הלכת השיתוף (הם נישאו לפני 1974, ולכן חוק יחסי ממון לא חל עליהם), וכי היא חלה גם על נכסי הקריירה של הבעל. השופט התרשם מהמובהקות של המקרה וכתב: "אילו היה עלי לבחור משפחה לדוגמה שלגביה חלה הילכת השיתוף בנכסים, באופן המובהק ביותר, הייתי בוחר בצדדים שלפנינו". על פי חוות דעת מומחה שהוצגה בהליך, המחזור השנתי של משרד רואי החשבון עמד בשנת 1997 על כ-800 אלף ש"ח, והמוניטין של המשרד הוערך בכ-700 אלף ש"ח.

בית המשפט לענייני משפחה חייב את הבעל בתשלום עיתי (חודשי) לאישה: 3,000 ש"ח בחודש עד שבתם הצעירה תגיע לגיל 18, ו-4,500 ש"ח בחודש לאחר מכן. בית המשפט המחוזי אישר את הקביעה, והבעל — שטען בין היתר שחיוב כזה הופך אותו ל"משועבד" לגרושתו לכל חייו — ביקש רשות ערעור מבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון נתן רשות ערעור בשאלה העקרונית, וקבע לראשונה באופן מפורש את העיקרון המנחה:

ביישום על המקרה, ביטל בית המשפט העליון את התשלומים החודשיים ופסק לאישה סכום חד-פעמי של 250,000 ש"ח, בשלושה תשלומים שנתיים שווים. הסכום שיקלל את הפער שנוצר בכושר ההשתכרות עקב הנישואין, את המוניטין שנצבר ואת האפשרות לתפנית עתידית בחייו המקצועיים של הבעל.

רוב המתגרשים היום נישאו אחרי 1974, ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים — לא הלכת השיתוף שעליה נסב פסק הדין. אבל ההיגיון של בע"מ 4623/04 חלחל גם לשם: סעיף 8(2) לחוק מסמיך את בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, לחלק את הרכוש שלא חצי-חצי, "בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". על בסיס זה פוסקים בתי המשפט לענייני משפחה, במקרים המתאימים, פיצוי או חלוקה לא שוויונית בגין פערי השתכרות — כשקיים אותו דפוס של בן זוג "ביתי" ובן זוג "חיצוני" שפסק הדין תיאר.

כמה דגשים מעשיים שעולים מהפסיקה: