סכסוך ירושה על 6 מיליון: למה ילדי האפוטרופסית ירשו הכול

שני עקרונות התנגשו כאן. הראשון — חופש הציווי: סעיף 26 לחוק הירושה שולל כשרות לערוך צוואה רק ממי ש"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". כלומר, גם אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית יכול לערוך צוואה תקפה, אם בפועל הבין שהוא עורך צוואה, ידע מה רכושו ולמי הוא מוריש. האבחנה הרפואית אינה סוף הסיפור — היכולת הקונקרטית היא שקובעת.

העיקרון השני — הגנה על חסויים מפני ניצול: אפוטרופוס מחזיק בעמדת כוח כלפי האדם שעליו הוא מופקד, ולכן פעולות שמזכות את האפוטרופוס או את מקורביו חשודות מעצם טיבן. בפסיקת בית המשפט העליון נקבעה לפני מספר שנים הלכה מחמירה בעניין טובות הנאה שמפיק אפוטרופוס מהחסוי — ובמוקד הערעור כאן עמדה השאלה אם ההלכה הזו מחייבת לפסול גם צוואה לטובת ילדי האפוטרופסית. על רקע זה, ההתנגדות של בת הדודה נשענה על שתי רגליים: היעדר כשרות והשפעה בלתי הוגנת (על עילות ההתנגדות והאופן שבו ההליך מתנהל — ראו מדריך ההתנגדות לצוואה).

העובדות, כפי שנקבעו בערכאות על פי הדיווח: המנוחה, אלמנה בלא ילדים שחיה עם מוגבלות שכלית קלה, קשרה קשר הדוק ורב-שנים עם שכנתה — קשר שקדם למינוי השכנה כאפוטרופסית שלה. לאורך השנים הביעה המנוחה שוב ושוב, ואף בפני בית משפט, את רצונה להוריש את עיזבונה למשפחת השכנה. בצוואתה הורישה לילדי השכנה את כל רכושה: שתי דירות ויתר העיזבון, בשווי מוערך של כשישה מיליון שקל.

לאחר פטירתה התנגדה בת דודתה לקיום הצוואה בטענה כפולה: שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות בשל מוגבלותה, ושהאפוטרופסית הפעילה עליה השפעה בלתי הוגנת. פרט שאי אפשר להתעלם ממנו: בת הדודה לא קיימה קשר עם המנוחה במשך כ-40 שנה.

מומחית שמונתה מטעם בית המשפט סברה שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה בשל מוגבלותה. אלא שהשופטת תמר סנונית פורר מתחה ביקורת על חוות הדעת, וקבעה שהמומחית לא בחנה לגופם את המסמכים הרפואיים של המנוחה ואת כישורי חייה בפועל. הראיות הצביעו על אישה שהייתה עצמאית בפעולות היומיום, עקבית ברצונה — והנטל שהוטל על ילדי השכנה, להוכיח שהמינוי כאפוטרופסית לא היה הסיבה לעריכת הצוואה, הורם. בית המשפט לענייני משפחה קיים את הצוואה — לראשונה בישראל הוכשרה צוואה של אדם עם מוגבלות שכלית לטובת ילדי האפוטרופוס הממונה עליו — וחייב את בת הדודה ב-40 אלף שקל הוצאות.

בת הדודה ערערה למחוזי בתל אביב — והפסידה שוב, פה אחד. אבל הדרך אל התוצאה חשובה לא פחות ממנה, כי שלושת השופטים נחלקו ביחס להלכת העליון בעניין טובות הנאה של אפוטרופוס:

המכנה המשותף ברור: כשמערכת היחסים אמיתית, ארוכת שנים וקודמת למינוי, והרצון של המצווה עקבי ומתועד — עצם היותו של הנהנה קשור לאפוטרופוס אינו גוזר פסילה אוטומטית. בשל התקדימיות, צוין בדיווח שסביר שהסוגיה תגיע להכרעת בית המשפט העליון — כך שהמילה האחרונה טרם נאמרה.