לשון הרע ברשת: מתי אפשר לתבוע, הגנות ופיצוי

לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשות אותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות שמייחסים לו; לפגוע בו במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; או לבזות אותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. ״אדם״ בחוק כולל גם תאגיד, ולכן גם עסק או חברה יכולים לתבוע.

המבחן הוא איך אדם סביר יבין את הדברים בהקשר שבו פורסמו. לא כל קללה, ביקורת חריפה או אמירה פוגענית היא לשון הרע, ויש הבדל בין הבעת דעה לבין קביעה עובדתית. למשל, ״רואה החשבון הזה מזייף דוחות״ היא קביעה עובדתית שפוגעת במקצוע, ואילו ״לא אהבתי את היחס שלו״ היא דעה. לשון הרע יכולה גם להשתמע מהפרסום או מהנסיבות, בלי להיאמר במפורש (סעיף 3). על לשון הרע נגד אדם שנפטר, או נגד ציבור שאינו תאגיד, אי אפשר להגיש תביעה אזרחית (סעיפים 4 ו-5).

לפי סעיף 2, פרסום יכול להיות בעל פה, בכתב, בציור, בתנועה, בצליל או בכל אמצעי אחר. פרסום בכתב נחשב פרסום אם היה עשוי להגיע לאדם אחר מלבד הנפגע, גם אם לא הוכח שהגיע בפועל. לכן פוסט, סטורי, ביקורת בגוגל או הודעה בקבוצת וואטסאפ יכולים כולם להיחשב פרסום. בהליך אזרחי די באדם אחד מלבד הנפגע (סעיף 7). העבירה הפלילית דורשת פרסום לשני אנשים לפחות מלבד הנפגע, בכוונה לפגוע, ודינה עד שנת מאסר (סעיף 6).

מנגד, הודעה פרטית שנשלחה רק אליכם, ולא הגיעה לאף אדם אחר, אינה פרסום לשון הרע לפי החוק, גם אם היא פוגענית מאוד. במקרה כזה ייתכן שחוקים אחרים חלים עליה, ולכן כדאי לשמור אותה ולהתייעץ.

לפי הפסיקה, שיתוף של פוסט משמיץ עלול להיחשב פרסום בפני עצמו, ולעומת זאת סימון ״לייק״ לא נחשב כך. גם תגובה עלולה להיחשב פרסום, אם המגיב חוזר על התוכן בלי להסתייג ממנו. במקרים מסוימים חויבו גם מנהלי קבוצות שלא הסירו פוסט פוגעני אחרי שהתבקשו. ראו גם את השאלה על פוסט בפייסבוק ואת השאלה על הודעה בקבוצת וואטסאפ.

החוק מאזן בין השם הטוב לבין חופש הביטוי. ההגנה הראשונה היא אמת בפרסום (סעיף 14): הדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסומו עניין ציבורי. שני התנאים נדרשים יחד, ואמת שאין בה עניין ציבורי אינה מספיקה. פרט לוואי לא מדויק, שאין בו פגיעה של ממש, אינו שולל את ההגנה. את קיומה של הגנה צריך להוכיח המפרסם, ולא הנפגע.

ההגנה השנייה היא תום לב (סעיף 15), בנסיבות שמפורטות בחוק. למשל: היחסים עם מי שקיבל את הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם; הפרסום נועד להגן על עניין אישי כשר; או שהיה הבעת דעה על התנהגות אדם בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. לפי סעיף 16, מי שפרסם באחת הנסיבות האלה ולא חרג מהסביר, חזקה שפעל בתום לב. מנגד, מי שפרסם דבר לא נכון בלי להאמין בו, או בלי שבדק באופן סביר אם הוא נכון, חזקה שפעל שלא בתום לב.

יש גם פרסומים מותרים לגמרי (סעיף 13), כמו דברים שנאמרו בדיון בבית משפט בידי שופט, בעל דין, עורך דין או עד. ביקורת צרכנית עניינית ומידתית על מוצר או שירות מוגנת ברוב המקרים לפי הפסיקה, במיוחד כשהיא נשענת על עובדות ומוצגת כדעה. ראו גם את השאלה על ביקורת שלילית בגוגל.

כשהפרסום הופיע באמצעי תקשורת, לנפגע יש כלי נוסף: לפי סעיף 17, אם דרש בכתב לפרסם תיקון או הכחשה, והעורך או האחראי לא פרסמו אותם תוך זמן סביר ובאותה הבלטה, הגנת תום הלב לא תעמוד להם.

לפי סעיף 7א, בתביעה אזרחית בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בלי הוכחת נזק, עד 50,000 ₪ לפי נוסח החוק. הסכום מתעדכן ב-16 בכל חודש לפי מדד המחירים לצרכן לעומת מדד ספטמבר 1998, ולכן התקרה בפועל גבוהה יותר. אם הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, התקרה כפולה. התקרה חלה על כל פרסום, ולכן כמה פרסומים נפרדים עשויים להצדיק פיצוי נפרד, אבל אי אפשר לקבל פיצוי בלי הוכחת נזק יותר מפעם אחת על אותה לשון הרע. מי שמוכיח נזק ממשי, כמו אובדן לקוחות, יכול לתבוע גם מעבר לתקרה.

בקביעת הסכום בית המשפט שוקל את היקף ההפצה, את חומרת הפגיעה ואת התנהגות המפרסם. לפי סעיף 19, מותר להתחשב לטובת הנתבע בכך שחזר על מה שכבר נאמר וציין את המקור, שהיה משוכנע באמיתות הדברים, שלא התכוון לנפגע, או שהתנצל ותיקן באותה הבלטה שבה פרסם. מעבר לפיצוי, בית המשפט מוסמך לאסור הפצה, להורות לפרסם תיקון או הכחשה, או להורות לפרסם את פסק הדין.

נניח שבעלת מספרה קיבלה ביקורת בגוגל: ״גנבו לי כסף מהארנק בזמן התספורת״. הכותב לא הגיש תלונה, ואין לטענה שום ראיה. הביקורת נקראה מאות פעמים, ובחודש שאחריה ירד מספר התורים בכ-20%.

זו טענה עובדתית ולא הבעת דעה, והיא פוגעת בעסק, ולכן היא עשויה להיות לשון הרע לפי סעיף 1(3). אם הכותב לא יוכיח שהיא אמת, הגנת האמת לא תעמוד לו. גם הגנת תום הלב קשה במצב כזה: לפי סעיף 16, מי שמפרסם דבר לא נכון בלי לבדוק אותו באופן סביר, חזקה שפעל שלא בתום לב. בעלת המספרה יכולה לתבוע פיצוי בלי הוכחת נזק עד התקרה הצמודה למדד, ועד כפל אם תוכיח כוונה לפגוע. כדי לקבל יותר, תצטרך להוכיח את הנזק בפועל, למשל בנתוני תורים והכנסות לפני הפרסום ואחריו.

השוו לביקורת אחרת: ״התספורת יצאה עקומה והשירות איטי, לא אחזור״. זו הבעת דעה של לקוח על שירות שקיבל, וסביר שתהיה מוגנת גם אם היא לא נעימה לבעלת העסק. בשני המקרים בית המשפט יבחן גם את הנסיבות, למשל אם הכותב באמת היה לקוח ומה קרה באותו ביקור.

מכתב התראה אינו פסק דין, והקביעה אם מדובר בלשון הרע נעשית רק בבית המשפט. קראו אותו בעיון והשוו אותו למה שפרסמתם בפועל. שאלו את עצמכם שלוש שאלות: האם כתבתם עובדה או דעה, האם תוכלו להוכיח את העובדות, והאם היה בפרסום עניין ציבורי או אינטרס לגיטימי שלכם, למשל כלקוחות.

אם יש ספק, שקלו הסרה מהירה, תיקון או התנצלות באותה הבלטה שבה פרסמתם. לפי סעיף 19, אלה שיקולים שבית המשפט רשאי להביא בחשבון לטובתכם בקביעת הפיצוי. שמרו עותק של המקור לפני שאתם מסירים אותו, כדי שתוכלו להציג בדיוק מה נכתב. ענו בכתב ובזהירות, ורצוי אחרי ייעוץ, כי תשובה נמהרת עלולה להחמיר את המצב. אם אתם בטוחים שכתבתם אמת, קראו את השאלה על הגנת אמת דיברתי.

תיעוד הוא הצעד הראשון והדחוף, כי פרסומים ברשת נמחקים ונערכים. צלמו מסך מלא שרואים בו את הכתובת, את התאריך ואת שם המפרסם, שמרו את הקישור ורשמו מי ראה את הפרסום. אם יש תגובות ושיתופים, תעדו גם אותם.

אחר כך אפשר לבקש מהפלטפורמה להסיר את הפרסום או לחסום את החשבון, ואם אין מענה, לפנות לנטיקה, הקו החם של איגוד האינטרנט הישראלי. בפנייה ציינו את הכתובת המדויקת של הפרסום, והסבירו בקצרה מה בו שקרי או פוגעני. במקרים רבים נשלח למפרסם מכתב התראה שדורש הסרה והתנצלות. כשהמפרסם אנונימי, לפי הפסיקה בית המשפט אינו מוסמך להורות לספקית אינטרנט לחשוף את זהותו במסגרת תביעה אזרחית, אבל אפשר להגיש תלונה במשטרה, שבמקרים המתאימים פועלת לאיתור הפוגע. לצד התביעה האזרחית אפשר להגיש גם קובלנה, כלומר הליך פלילי שהנפגע מנהל בעצמו, אבל זה הליך מורכב, ולכן רוב ההליכים בתחום הם תביעות אזרחיות לפיצוי.